יום כיפור בניגון הלב. בהתחלה זה היה נראה חלום שלא נצליח להגשים. כשהעזנו והתחלנו זה הרגיש בהתחלה מוזר. רובנו לא גדלנו על גירסא דה ינקותא של תפילות ומזמורים. היה היסוס ולעיתים מבוכה. המובילים שלנו באומץ ובנחישות לימדו עוד ועוד ניגונים, ולאורך השנים גם אירחנו בקהילה מלחיני ניגונים שלימדו אותנו שירה שפותחת שערי שמיים. אט אט נבנה ההרגל, נבנתה מסורת. גילינו שהניגונים של יום כיפור הם הניגונים הכי נוגעים. הכי מרגשים. גילינו את הכוח שיש לשיחת השירה הזו שבין מוביל התפילה לקהילה, שבין ה

7.10.2018   לכבוד קהילת ניגון הלב נגני ניגונהלה והוריהם עמיר סטולר     תודה נרגשת מילדי ומתנדבי אליפלט על הקסם שהעליתם למעננו בצוותא   שלום לקהילה הנפלאה,   אנחנו עדיין נרגשים מאוד מקסם המופע שהעליתם בצוותא, ולקח לנו זמן לעבד את החוויה מרחיבת הלב שהענקתם לנו - כולכם - ולמצות אותה למכתב תודה.   עשייה של נוער למען ילדים במצוקה מרגשת תמיד, אבל מהמופע שלכם יצאנו עם לב מרומם ובדמעות התרגשות, בהתפעמות. ניתן היה ממש לראות, לשמוע ולחוש, שכל אחת ואחד מכם, כל צליל שניגנתם, ששרתם, שהשמע

ורדית בר אילן - מרחב של היהדות- הישראלית הפלורליסטית, בית" ניגון הלב" מהווה עבורי פיסת גן עדן לכניסתה של השבת. שנים אני מקדשת את השבת, יוצרת ארוחות ערב עם שירה, ורוצה להיכנס לשבת ממקום מרומם את הרוח. והנה גיליתי לפני כמה שנים את ניגון הלב, בעיקר אחרי שקבלת השבת בתימרת נפסקה, ושמחתי לגלות מקום שיש בו שירת שבת בלי ארוחה שרובצת להכחידה, שירה, נגינה, חיבוק, מדיטציה,כל הכלים הנכונים שמאפשרים את המעבר לקבלת הנשמה היתרה של השבת. וכל זאת בבית מעוצב בטוב טעם, עם גינון וריח של קיבוץ בח

ההשתתפות בקבלת-השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה ירֵאה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטאנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת - שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות-השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה"תרבותניק" של קיבוצי - ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם

המלצה לקהילת 'ניגון הלב' לפרס האחדות , רות קלדרון .   לחברי ועדת הפרס, שלום רב, במשך שנים רבות היה בית הכנסת עבורי מקום זר ורחוק. רחוק מהבית מבית הספר ומשבט 'הצופים'. מקום שאפשר להכנס אליו רק לעתים כשסבא לוקח אותי, והוא עוטף אותי בטליתו. בלעדי הגנתו של סבא היה בית הכנסת שמעבר לכביש (אחד משלשה, אשכנזי ספרדי ותימני) זר ומוזר. התפללו בו אנשים שלא הכרתי במילים שלא ידעתי וביום אחד בערך בגיל תשע גם סולקתי משם אל עזרת הנשים. ומאותו היום לא שבתי. בעשרות השנים האחרונות, הניכור והזרות