ד״ר מיכאל אלוני

ספר שמות פרק כה

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

​

השבת שלנו

אבל איך יוצרים את הקרבה הזו? איך מצליחים לגשר על הפער העצום הזה שבין אלוהים שבהר סיני. אלוהים של כח הזורע. אלוהים של אותות ומופתים. לאלוהים שהוא יושב אוהלים..? אלוהים מבין את זה. הוא יודע מה שכל אחד מאיתנו כנראה כבר למד – שכאשר רוצים להיות חלק מקבוצה סגורה כל שהיא [יחידה חדשה בצבא, קיבוץ או מקום עבודה חדש] אי אפשר פשוט לצנוח עליהם מהשמיים. צריך למצוא את הדרך להגיע אליהם. והדרך לשם עוברת כנראה רק בדרך אחת – דרך הלב. "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". לא כיסו. לא יכולתו כלכלית. לא רצונו או מחשבתו. פשוט ליבו. אהבתו. כל אחד לפי כמות האהבה שיש בו לדרך המשותפת הזו שלנו יחד.

נדיבות הלב, היא המפתח לבניית המשכן שאמור להיות המרכז והלב של העם. משכן שבנייתו מבוססת על יחסים של אחווה, ועל הרצון המשותף של כל חלקי העם אשר יצטרכו לקחת חלק במאמץ הבנייה. אם תרצו, נדיבות הלב, היא המפתח לבנייתו של עם. היא החוט הדק והבלתי נראה, אך המאוד מורגש, של יחסי אמון, של סולידריות וערבות הדדית. היא הדבק אשר נותן ליחיד תחושה של רבים. ולרבים את התחושה של "ביחד זה אפשרי".

השבוע, התלוותי אל הצוות אשר עסוק בימים אלו במלאכת המשכן החדש שלנו בקיבוץ גבת. עמדתי איתם באולם ריק. לבן. קר ומהדהד. ניכר בו, במקום החדש\ישן הזה, שעוד נכונה לנו בו עבודה רבה כדי להפוך אותו למשכן החדש שלנו. הרגשתי שעוד חסרים בו הוילונות, שולחן הנרות, העציצים, המנורות וכמובן פינת הקפה. חסרים בו הניגונים, הסיפורים, התפילות והחסד. חסרה בו עדין האחווה, החברות והרעות.